בן שושנה ואליהו, נולד בשנת 1922 בעיר איויה ליד וילנה, פולין. אביו מת בילדותו ומשה-זלמן הוצרך לצאת לעבוד לשם פרנסתו ופרנסת משפחתו. ב-1941 נכנסו הנאצים לכפר, ציוו על היהודים לחפור בור גדול וזרקו לתוכו 2600 נפש ומשפחתו ביניהן. אז נשבע לקחת נקם. הוא ברח ליערות ושלוש שנים נלחם בקרב הפרטיזנים (ב"גדוד נייבסקי"). התנדב לפעולות מסוכנות ונפצע פעמיים. אומץ-רוחו הפתיע את חבריו שהכירוהו כאדם שקט וצנוע. בשנת 1944 הגיע אל הצבא האדום, נשלח לבית-ספר לקצינים בוויטבסק והצטיין בלימודיו. לאחר שנה, בימי חופשתו, בא לעיירה לחפש שרידים ממשפחתו ולא מצא. מילדותו שאף לעלות ארצה, וכעבור זמן-מה ברח מוויטבסק לגרמניה וצרפת כדי להצטרף אל המעפילים. באחד המחנות הכיר את איטה, יהודיה מפולין, אשר בימי השואה התחפשה לנוצריה בעזרת תעודות אוקראיניות, ונשאה לאישה. בשנת 1947 עלו באונייה "לטרון". גורשו לקפריסין, ושוחררו בעתלית, שם נולדה להם בת, ברכה. משה- זלמן הסתגל בהתלהבות לחיי הארץ, מצא מקום-מגורים בטבעון ועבד כמסגר בחברת- החשמל.

כעבור חודשים מספר פרצה מלחמת-העצמאות. הוא התגייס ב-18.4.1948, עוד לפני שהגיע מועד גיוסו, ושירת באחד מגדודי חטיבת "כרמלי", בציינו: "עוד הפעם לא יאמר לי היטלר לחפור בור..." משה-זלמן השתתף בקרבות שונים. בגיזרת סג'רה נפצע ברגליו. כשהבריא סירב לקבל תפקיד לא-קרבי. השתתף במבצע "ברוש" לחיסול ראש-הגשר הסורי באזור משמר הירדן ונפל בקרב ביום ג' בתמוז תש"ח (10.7.1948), בעת הפגזה כבדה על המשלט. הוא הפעיל את המרגמה בקדחתנות ובדייקנות עד שיצאה מכלל שימוש. הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות הצבאי בראש פינה.